החלטה בתיק בש"פ 6372/13

           בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, (להלן: חוק המעצרים), להארכת מעצרו של המשיב בארבעים וחמישה ימים, החל מיום 10.10.2013 או עד למתן פסק דין בתפ"ח 8378-03-13, המתנהל בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.

כתב האישום

1.        ביום 5.3.2013 הוגש נגד המשיב, תושב איזור חברון יליד 1996, כתב אישום הכולל שני אישומים.

           על פי הנטען באישום הראשון, בסמוך ליום 14.2.2013 נכנס המשיב למדינת ישראל שלא כדין. ביום 14.2.2013 הגיע המשיב לבית המתלוננת, קטינה ילידת 2002 (להלן: המתלוננת), כשבני הבית לא נמצאים, וזאת בכוונה לבצע גניבה או פשע. לאחר שהמתלוננת שבה לביתה, ביצע בה המשיב מעשי אינוס ומעשי סדום אכזריים תוך שהוא מאיים עליה כי יהרוג אותה אם תספר על כך. לאחר ביצוע המעשים האמורים, נטל המשיב את מכשיר הפלאפון של המתלוננת, נעל את דלת הבית ועזב את המקום. המתלוננת קפצה מחלון חדר השינה וכתוצאה מכך נחבלה בידיה. נוכח האמור, יוחסו למשיב עבירות של אינוס (לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, (להלן:החוק)); מעשה סדום (לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק); מעשה מגונה (לפי סעיף 348(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק); איומים (לפי סעיף 192 לחוק); הדחה בחקירה (לפי סעיף 245(ב) לחוק); כליאת שווא (לפי סעיף 377 לחוק); שהיה בלתי חוקית (לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952); כניסה והתפרצות למקום מגורים או תפילה או ממנו (לפי סעיף 406(ב) לחוק); גניבה (לפי סעיף 384 לחוק).

           על פי הנטען באישום השני, ביום 21.3.2013 הגיעו שוטרים לעצור את המשיב שאחז באותה עת באגרופן. לאחר שהשוטרים הצליחו להוציא את המשיב מן הרכב בו ישב, ניסה המשיב לברוח ותקף את אחד השוטרים. נוכח האמור, יוחסו למשיב עבירות של החזקת אגרופן או סכין שלא כדין (לפי סעיף 186(א) לחוק); הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו (לפי סעיף 275 לחוק) ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 274(1) לחוק).

הליכי המעצר עד כה

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום, וכי מסוכנותו, נסיבות ביצוע העבירות, והחשש שינסה לשבש הליכי משפט מקימים עילות מעצר כנגדו.

           ביום 5.3.2013 נדחה הדיון בבקשה להארכת מעצרו של המשיב בעקבות בקשתו של בא-כוח המשיב ללמוד את התיק. בדיון ביום 14.3.2013 ביקש בא כוח המשיב להפנות את המשיב לבדיקה פסיכיאטרית על מנת לבדוק את כשירותו לעמוד לדין. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט נ' אבו טהה) נעתר לבקשת בא-כוח המשיב, ודחה את הדיון עד לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית. ביום 21.3.2013 הורה בית המשפט המחוזי על אשפוזו של המשיב לצורך הסתכלות, זאת לאחר הודעת שירות בתי הסוהר כי מצבו הנפשי של המשיב קשה. הדיון נדחה פעם נוספת מאחר והחלטת הפסיכיאטר המחוזי לא הונחה בפני בית המשפט.

           בדיון שנערך ביום 7.4.2013 הוצגה לבית המשפט המחוזי חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי, ממנה עולה כי אמנם ישנם סימנים לקיום בעיה מוחית אורגנית או פיגור,  אך קיים גם חשד סביר כי המשיב מתחזה באופן מגמתי. כמו כן, הומלץ כי המשיב יוחזק בתנאים של תא פיקוח. לבסוף נאמר כי המשיב יכול לעמוד לדין ולשאת בעונש. נוכח המלצה זו, חזרה המבקשת על בקשתה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. בהחלטה מאותו יום, ובהסכמת בא-כוח המשיב, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. כמו כן, הורה בית המשפט כי הפסיכיאטר המחוזי יערוך חוות דעת נוספת, אשר תתייחס להבדלים בין חוות הדעת הנזכרת לבין חוות דעת אחרת בעניינו של המשיב, שבה נמצא כי המשיב אינו כשיר לעמוד לדין.

           ביום 12.6.2013, לאחר רצף של בדיקות וחווות דעת פסיכיאטריות שונות, ובעקבות חוות דעת עדכניות, שבחלקן נמצא כי המשיב אינו מסוגל לעמוד לדין, הורה בית המשפט על אשפוזו של המשיב לפי סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 ועל הפסקת ההליכים לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). בעקבות החלטה זו, אושפז המשיב במרכז לבריאות הנפש "איתנים" (להלן: איתנים).

           ביום 17.7.2013 הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית החתומה על ידי מנהל מחלקת ילדים ונוער באיתנים, ד"ר יואב כהן. בחוות הדעת נאמר כי "מדובר בנער שהתנהגותו נובעת מהתחזות מתוך רצון להימנע מענישה על המעשים המיוחסים לו. במצבו הוא מסוגל לעמוד לדין, אין מקום להמשך אשפוזו הפסיכיאטרי". בחוות הדעת מפורטות העובדות אשר הביאו את מחברה למסקנה זו, ובהן תצפיות שנערכו בלי ידיעת המשיב. גם התנהלותו הקיצונית במופגן של המשיב תאמה, על-פי חוות הדעת, למצב של התחזות ואינה אופיינית למי שבאמת סובל ממחלת נפש. בעקבות חוות דעת זו הודיעה המבקשת על הגשת כתב אישום חדש וחידשה את בקשתה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 18.7.201, הורה בית המשפט המחוזי (כב' הנשיא י' אלון) על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו, בין היתר בשל קיומן של ראיות לכאורה ועילות מעצר. עוד נקבע כי אין מקום לעריכת תסקיר מעצר נוסף בעניינו של המשיב. אשר לחלופת מעצר, נקבע כי המשיב לא הציע חלופה אפשרית, וכי זכותו לפנות בכל עת בבקשה לעיון חוזר בעניין זה, אך נוכח נסיבותיו של המשיב והראיות הלכאוריות, ספק אם תיסכון בעניינו חלופה כלשהי שאינה מעצר של ממש.

התקדמות ההליכים בתיק העיקרי

3.        הדיון בעניינו של המשיב נדחה מעת לעת בשל סיבות שונות. בתחילה נגרם עיכוב בשל כך שהמשיב לא הובא לדיון על ידי שירות בתי הסוהר אולם עיקר העיכוב נגרם בשל ההליכים לבירור מצבו הנפשי של המשיב וכשירותו לעמוד לדין. כאמור לעיל, ביום 12.6.2013 הורה בית המשפט המחוזי על אשפוזו של המשיב והופסקו ההליכים המשפטיים נגדו. לאחר קבלת חוות דעת כי המשיב אינו זקוק לאשפוז וכי הוא כשיר לעמוד לדין, ביקשה המבקשת כי ההליכים בתיק יחודשו. בא-כוח המשיב טען מנגד כי הוא לא מצליח ליצור קשר עם המשיב וביקש ארכה כדי לבדוק אפשרות הגשת חוות דעת מטעם ההגנה. בהחלטתו מיום 23.7.2013 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיב והורה על דחיית מועד הדיון ליום 18.8.2013. בדיון מיום 18.8.2013, הצביע בא-כוח המשיב על קושי לתקשר עם המשיב, ובית המשפט המחוזי קבע כי יתקיים דיון מקדמי בפני ההרכב הדן בתיק העיקרי ביום 10.9.2013. עוד נקבע כי ככל שהסנגוריה תחפוץ להגיש חוות דעת מטעמה היא תעשה כן עד אותו מועד. בדיון שנערך ביום 10.9.2013, בא-כוח המשיב הצביע שוב על קשיי התקשורת עם מרשו וטען כי ייתכן שהמשיב ייוצג באופן פרטי. כמו כן, המבקשת הגישה בקשה לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי לקבל מאיתנים סרט בו תועד המשיב ומכשיר פלאפון שהיה ברשותו בעת צילום הסרט. בית המשפט נעתר לבקשת המבקשת וקבע דיון נוסף ליום 14.10.2013. 

הבקשה והדיון בה

4.        לטענת המבקשת, יש להאריך את מעצרו של המשיב בשל מסוכנותו לציבור הנלמדת מאופי ומנסיבות העבירות שביצע. כך נטען כי המשיב לא נרתע מביצוע עבירות מין חמורות בקטינה תוך כדי השמעת איומים ונקיטה באלימות. נטען כי מסוכנות המשיב נלמדת גם מהתנהלותו בזמן ביצוע מעצרו עת תקף שוטר. כמו כן, נטען כי המשיב, תושב השטחים, מואשם בהדחה בחקירה וקיים חשש להימלטות מן הדין. אשר להתקדמות ההליך, נטען כי ההליכים נמשכו בשל בירור שאלת מצבו הנפשי של המשיב ולא היה בהתנהלות המבקשת כדי לעכב את התקדמות ההליך. לכך הוסיפה המבקשת כי קיים חשד סביר ביותר כי המשיב הוא מתחזה ולמצער נוקט בהחמרה מכוונת של סימפטומים.

5.        בפתח הדיון ציינה באת-כוח המבקשת, כי, בניגוד לאמור בבקשה, המועד שממנו יש להאריך את המעצר הוא 10.10.2013 ולא 2.10.2013. מועד זה חושב כשהובאה בחשבון התקופה בה כתב האישום לא היה תלוי ועומד נוכח הפסקת ההליכים. בא כוח המשיב לא התנגד לתיקון זה של הבקשה.

6.        בא כוחו של המשיב ביקש כי בית המשפט יורה על הכנת תסקיר מעצר אשר יבחן אפשרות לשחרור המשיב לחלופה. בהקשר זה צוין כי סבו של המשיב הוא אחד מנכבדי העיר חברון והוא יוכל לקחת את המשיב תחת חסותו ולערוב לו. עוד עמד הסנגור על הקושי בניהול ההליך נוכח העובדה שהמשיב חדל לדבר מאז שהוחזר למעצר ולא ניתן לתקשר עימו. נטען כי במצב דברים זה הסנגור אף לא יוכל למסור תשובה לכתב האישום במועד הדיון הקרוב וקיימת אפשרות שההליך יארך זמן בשל קשיים אלה, אשר בעטיים משפטו של המשיב עדיין לא נפתח.

דיון והכרעה

7.        אין ספק שמדובר במקרה מיוחד וקשה. מחד גיסא מדובר בקטין שנוכח תגובותיו החריגות די ברור כי הוא סובל מהפרעות שונות, אף אם אינו חולה נפש. עוד נראה, על-פי האמור בתסקיר המעצר מיום 13.3.2013 ומחוות הדעת הפסיכיאטריות, כי נסיבותיו האישיות והמשפחתיות אינן קלות, בלשון המעטה. שירות המבחן דיווח בתסקיר המעצר על ניסיונות אובדניים של המשיב לפני מעצרו ובמהלך המעצר. לטעמי, אף אם, בדרכו שלו, ניסה המשיב להתחזות, בסופו של דבר אין לשכוח כי מדובר בקטין הסובל מבעיות וממצוקות לא מעטות. גם קיים קושי ממשי לייצגו ולנהל את משפטו, נתון שבהכרח מביא להתארכות ההליך (אגב, מתסקיר המעצר מיום 13.3.2013 עולה, כי נכון לאותו שלב, לא היה קושי לתקשר עם המשיב). מאידך גיסא, למשיב מיוחסות עבירות חמורות ביותר ומסוכנותו מובהקת. הוא תושב הישוב שיוך ליד חברון ולפיכך גם קיים חשש להימלטות וקושי לפקח על עמידה בתנאים, ככל שאלה ייקבעו. תגובותיו והתנהלותו קיצוניות וחריגות, דבר המקשה ליתן בו אמון מינימאלי שיוכל לעמוד בתנאי השחרור. בנוסף, אין לומר שמשפטו של המשיב מתעכב עקב התנהלות גורמי התביעה או בית המשפט, שכן הצורך בבירור מצבו הנפשי היה צורך אמיתי והבירור לא היה פשוט. כאמור, קיימת גם אפשרות שהמשיב גורם בהתנהלותו-שלו להתארכות ההליך.